בר לחם – ככה בונים מוסד

בר לחם – ככה בונים מוסד

החך הישראלי הפך עם השנים אנין יותר ויותר, וכידוע גם בתחום הלחמים יש סצינה פעילה במיוחד. מאפיית בר לחם בבעלות שירה ודגן שחם נחשבת באופן עקבי אחת מהמובילות בישראל ולא מזמן חגגה בר מצווה. בתור שכנה, לקוחה ואמא לילדים חובבי התוצרת, עניין אותי לשמוע איך הם שומרים על יציבות לאורך השנים למול התחרות ואתגרי הרגולציה, איך מייצרים נאמנות לקוחות לצד המשיכה של הצרכנים לטרנדים חדשים ואיך מתמודדים עם שחיקה אפשרית. בראיון גיליתי שבניגוד למגמות התרחבות של מותגי מזון מצליחים, להם יש נאמנות ללוקאלי ותפיסת עולם שלמה ועמוקה סביב אורח החיים הנלווה. מתוך השיחה האישית עם שירה נולדה הכותרת – ככה בונים מוסד.

 

את בכלל עו"ד, באיזו נקודה הבנת שאת יזמית?

תמיד הייתי יזמית ואישיות עצמאית, כילדה עבדתי במכירות דלת לדלת, מכרתי בייגלים ואחרי זה תפוזים, כשקיבלתי רישיון נהיגה לקחתי מההורים את האוטו ואמרתי שהדלק עלי, הייתי עוצרת בבוקר בתחנת אוטובוס ומסיעה ילדים לבית הספר והיו משלמים לי במקום לאוטובוס, לא יודעת אם ממש הרווחתי מזה אבל נהניתי לעשות את זה. אחרי שלמדתי משפטים התמחיתי בפרקליטות והציעו לי להישאר אבל הבנתי שאני סוליסטית ולא בנאדם של ארגונים, אז כעו"ד פתחתי משרד עצמאי והיו לי הרבה לקוחות, ובמקביל הייתי מנחה בפרקטיקום במכלל גומא, ניהלתי פורום דיני משפחה בוואלה, נבחרתי כחברת מועצת טבעון, המון פעילויות.

מה הביא לשינוי המקצועי?

עברתי התמודדות אישית שבעקבותיה נהיה לי סוויץ' בגישה, פתאום פחות היה נראה לי לבחור במסלול של קריירה תובענית, בדיוק אז דגן בעלי רצה לפתוח את המאפיה ואמרתי, יאללה, אני אעזור לך, הייתי בטוחה שאמשיך לדברים נוספים כי אין לי קשר לאפייה אבל אז התאהבתי.

בזמן שחיכיתי לך נראה שאת לגמרי חלק מהנוף כאן, איך את מגדירה את התפקיד שלך?

אני מאוד אוהבת אנשים, אוהבת את הסיפורים, להכיר, לדעת, אוהבת שזה אישי, היום אני עדיין משרתת לקוחות בחיוך, נותנת צ'ופרים ללקוחות הקבועים. שואלים אותי איך אני עדיין גם ממלצרת ומנקה, ואני אומרת למה לא? המקום פה הוא פייסבוק אנושי, אני שומעת סיפורים, מתחברת לאנשים, הגישה האירופאית לעסק זה הרעיון שהיה מ day one.

אחרי למעלה מעשור – יש לפעמים שחיקה?

אנחנו פה כבר 13.5 שנים, ומבחינתי כל יום פה הוא אחר. בר לחם הוא ממש מפעל עם רישיון של משרד הבריאות, יש מחלקות, יש בק אופיס, יש מחסן, יש מיתוג ושיווק ויש את החנות שנותנת שירות, אנחנו מאיישים המון תפקידים, יש כאן למעלה מ 50 ספקים, בין 30-50 עובדים, יש המון ווליום, ויש מעגלים שונים של לקוחות שבאים לאורך היום, זה עולם ומלואו, אני לא עומדת דקה במקום.

חלק מהצלחה של עסק זה מיקוד ואנחנו הקפדנו לשמור על זה, אין הרבה מאוד משוגעים לדבר כמונו, לחם זה תהליך, מייצרים 24/7, זה מאוד תובעני, עבודה למשוגעים, כמה יש שעוד עובדים ככה? היום הרוב עוברים לתעשייתי או חצי תעשייתי.

אני מבינה שזו גישה לחיים

התחלנו עם גישת הסלואו פוד לפני 13 שנה, אנחנו מאמינים בלוקאלי, באיכות, בייצור מקומי, אנחנו גרים ליד העסק, נוסעים באופניים, הרכב שלי הוא בן עשר כמעט, כי רוב הנסיעות הן בשכונה, אנחנו משועבדים לעסק, זו ממש דרך חיים. בעלי הוא האופה, עדיין אופה אחרי 13 שנה. בכל פעם שסטינו מהמרכז זה לא עבד, חזרנו לכאן. מבחינת הצוות – יש צוות שהולך איתנו המון שנים כולל מישהו שכאן מיום הפתיחה, יש פה אנשים שנמצאים עשר שנים, תשע ושמונה שנים, נהיה צוות של משוגעים לדבר, משפחה, אנשים שמבינים שזו הדרך.

 

 

למה אין לכם אתר אינטרנט?

אני לא רוצה שיזמינו ממני באינטרנט, זה עוד משהו להתעסק איתו, אני גם לא מוכרת בתשלומים, ואין לי תפריט, אנחנו מוכרים את מה שיש, לחם זה לא משהו שעושים מהרגע להרגע, יש היערכות של 48 שעות לפני כן, יש ניסוי וטעיה של הכמויות, אם אני מפרסמת ואני מכינה כמויות אני עלולה להיתקע וזה מוצר מתכלה, ולכן מאמינה שעסק צריך לגדול באופן אורגני לסביבה.

 

 

 

 

 

את מרגישה שלקחתם חלק בחינוך השוק ללחם איכותי?

אני לא מאמינה בלחנך, ואף פעם לא שמתי סלוגנים של מה שאני עושה, מאפיות סופן להתגלות, אנחנו מאמינים שהטעם מדבר, אין לנו משרד יח"צ, לא משלמים על פרסום.

יש משהו שמבינים אחרת על עסק בכלל ועל שלכם בפרט אחרי מעל 10 שנים?

שנה ארבע עשרה זה לא כמו שנה ראשונה. זה כמו עם ילדים, לוקח זמן להבין שזה way of life, כמו שאתה מתבגר עם ילדים, אתה מבין שאתה כאן כדי להישאר, ובמובן הזה זה לא משנה אם אתה שכיר או עצמאי, אלא לעשות את מה שמתאים לך, את מה שאתה אוהב. אני ב DNA שלי עצמאית, זה סוג של טיפוס, זה לא יותר טוב או פחות טוב, אבל יותר פשוט להיות שכיר, יש פה המון אחריות וצורך בטוטאליות.

עם השנים גם התחום משתנה – יש היום עולם שלם שמכינים את הלחם חצי דרך ואופים במקום, 97% מהמקומות בתל אביב הם כאלה, יש מאפיה מרכזית או ספק חיצוני, גם לא מסתירים את זה, כמעט אף אחד לא משוגע כמונו, ובכלל בתחום האוכל נהיה קשה יותר, עלויות, רגולציות, היטל עובדים זרים…. אבל אנחנו שלמים עם זה ואוהבים את זה ועושים מה שצריך.

עוד משהו – יש פה לקוחות שהם אפילו יותר קבועים מהעובדים, כל שינוי קטן שאני עושה הם שמים לב ובאים ושואלים, אני אוהבת את זה, זה נותן תחושה של משפחה.

וכשאת רוצה לצאת לחופש?

כמו בכל ארגון, יש פה מנהלים ואנשים שאנחנו סומכים עליהם, אבל אני היפראקטיבית, רוצה לעבוד, טיפוס, בחגים הייתי פה, אבל אני בהחלט יכולה לא לבוא, יש לי את כל הנתונים באייפון ויש מצלמות, אפשר לנהל מרחוק, עם הזמן דרגות החופש כן עולות ולא חייבים לשבת בעסק.

 

יש לך חלומות נוספים מלבד העסק?

אני אמנית פסיפס בזמני החופשי, לא יושבת רגל על רגל, יש לי סדנת עבודה בחצר ועכשיו אני עובדת על פרויקט של החלפת השולחנות במאפיה ובונה שולחנות שכל אחד הוא אחר, אני צריכה תנועה בחיים, צריכה לעשות, זו המהות שלי. על הדרך יש לזה גם ערך מוסף כי אנשים אוהבים לצלם לאינסטרגם ואז יוצא שכל צילום יהיה קצת שונה.

 

שאלה מתבקשת לגבי רצון להתרחבות, מה העמדה שלכם?

קיבלנו מיליון הצעות אבל מספיק לנו. אנחנו רוצים לחיות כאן, הילדים תיכף הולכים לצבא, מה אני פתאום אתחיל לטוס לחו"ל לפתוח סניפים, אני רוצה להיות קרובה, זו בחירה של סדרי עדיפויות, בחרנו לחיות פה ואני לא רוצה לברוח, ביום יום החיים שלי פשוטים.

אם את שואלת על אופק עסקי אפשר לפתוח רשת, קייטרינג, לשווק לארגונים, למסעדות, אמנם כן פתחנו לאחרונה עם שותפים בית קפה קרוב שמקבל דברים מכאן, אבל אני היום במקום שאני לא רודפת אחרי אף אחד, מתחילת הפעילות אני משלמת שכר גם למלצרים, כל הטיפים הולכים ישירות לעובדים, העבודה פה מספיק תובענית, אני רוצה to keep it simple וה DNA משתנה כשמצטרפים עוד אנשים.

תחום המזון זה עסק עם רמת סיכון גבוהה, היום כבר יש לכם ביטחון?

יש ביטחון ביכולת שלנו לייצר, ויש ביטחון ביכולת שלנו להיות עצמאיים ולחצוב את חיינו. יש שיר של ביאליק – לא זכיתי באור מן ההפקר. החלטנו שאנחנו נלך בדרך שלנו גם אם יהיו בה קשיים, כי ככה אנחנו מאמינים שצריך לחיות, יכול להיות יותר קל אבל יותר משעמם, אנחנו לא מחפשים רק את הקל.

שלא יובן לא נכון, אני כן מעריכה את אלו שבוחרים לבנות רשת, אני בקשרים טובים עם הרבה אנשים מהתעשייה, אבל זה אומר שהם מתעסקים יותר בניהול ופחות בעבודה, פתאום יש מטה שגדל, התמהיל משתנה, זו מחוייבות להתרחב, זה לא בא ברגל.

אתם כבר היום עסק משפחתי, יש רצון לראת את הילדים ממשיכים הלאה?

רק אם הילדים ירצו, ואם לא אז לא, לנו זה מתאים אבל להם יש את הדרך שלהם, אני לא אחליט להם, יש ילד אחד שאני כבר יודעת שלא, האחרים מה שירצו. אחד הבנים כבר מגיע לעבוד בעסק, הוא מחזיק כאן משמרות ואפילו פותח את המקום בשש בבוקר, אבל זה מרצון שלו לעבוד וגם להרוויח כסף, מבחינתי הוא יכול היה לעבוד במקום אחר אבל זה מה שהוא בחר.

עצות ליזמים?

אצלינו יזמות עוברת במשפחה וזה לגמרי יותר קל כשיש תמיכה מהמשפחה, ועדיין כשאנחנו מכרנו את הדירה כדי לפתוח את העסק אמרו לנו שאנחנו משוגעים. יש לי תאומים בני 17 וצעיר יותר בן 13 ואני מעודדת אותם ליזמות מגיל צעיר, כשהיו קטנים לקחתי ואתם לשוק הכרמל, ציידתי אותם ב 20 שקלים ובדקתי את התנהגות הצרכנים שלהם. בבר מצווה לקחתי אותם בהפתעה לצניחה חופשית, אמרתי להם שהדבר הכי חשוב בחיים זה לדעת להתגבר על הפחד, אני אמא מאוד קשוחה, ברגע שהגיעו לגובה שלי אמרתי להם, זהו הגעתם לגובה העיניים וזה אומר שיש לכם אחריות. כשהם היו קטנים לקחנו אותם לטיול של שנה מסביב לעולם ושם למדו שיש משמעות לסדר את החדרים שלהם בבוקר ולהיות אחראים לדברים שלהם.

אז כיזמים תמיד יש את הקפיצה, ללמוד להתגבר על הפחד, שזה לא יעצור אותך, כמובן כן חשוב לבחון, כן להפעיל שיקול דעת, כן לשלוט בכל ההיבטים של ניהול עסק. מבחינתינו אין מצב שאנחנו בידיים של העובדים אם מישהו עוזב, אנחנו מבינים בעסק שלנו, הגענו אליו עם ידע בתחום אבל לא עם ניסיון שנצבר כאן.

את עוסקת גם בייעוץ?

אני לא מערבבת מבחירה, אבל כן מגיעים לכאן הרבה כדי להתייעץ באופן לא פורמאלי, אני בעיקר מנסה להסתכל כמה הם באמת מוכנים ומבינים את המשמעויות…

איך את מתמודדת עם התחרות?

אני לא מאמינה שבלחם יש תחרות, כולם אוכלים לחם, ויש העדפות לכל אחד, אני לא צריכה לתפוס את כולם, יש כל כך הרבה סוגים, לתחרות יש השפעה אבל אנחנו כאן כדי להישאר.

יש תוכניות לעתיד?

בר לחם זה כמו עוד ילד, היום הוא כבר גדל והוא הולך לבד אבל אני עדיין עושה לחם ביומיום, זה הרעיון, אתה חי את היומיום, לא חושבת מה יהיה בעוד עשר או עשרים שנה, מה שיהיה יהיה.

המוטו שלי? שצריך לעשות את מה שאוהבים, כשבאתי לא ידעתי איך יהיה לי כי אני לא בייצור, אני לא החך של המקום, אבל יש כאן עבודת צוות, עם צוות שהולך דרך ארוכה, אנשים ששותפים לאותה תפיסה ועובדים באווירת יצירה, צריך להדגיש את זה.

אני יושבת איתך פה כבר שעתיים ורואה שאת באמת מחוברת לכולם ועושה כאן הכל

בישראל טוענים שמלצרות זו לא עבודה למבוגרים ואני אומרת – אנחנו משרתיו של המקום. זו עבודה בלי גיל.

לי זה מקפיץ את המשפט – ככה בונים מוסד

אני לא הגדרתי אותנו כמוסד, שמחה שאנחנו כאן, אנחנו לא נחים על זרי הדפנה, אנחנו יום יום לשים, יש בזה גם רוחניות שבדרך. אני אוהבת להיות מוקפת בשפע הזה, שאנשים נכנסים ומחייכים, שאני פוגשת אותם ברגע של כיף. תחשבי, כשאת לועסת המוח והלב נפגשים לרגע, לא סתם יש את ברכת המזון, לעיסה עוצרת לרגע את הרעש של היקום, הרי היום גם לשירותים אנשים נכנסים עם ניידים, אבל באוכל הם לרוב נוכחים, אז כשהביס טעים לך גם המחשבות נעצרות, אני רואה בזה רגע של אהבה.

 

Take Away

1. לא לרוץ אוטומטית להתרחב, להקשיב ללב, יש המון כוח לאותנטיות ומיקוד

2. כשאתה עסוק במה שאתה אוהב אין פחיתות כבוד בתפקידים לכאורה זוטרים יותר

3. אם לא באת ממשפחה של יזמים מאתגר יותר לברוא את עצמך כיזם, אבל לא כדאי לתת לפחד לעצור אותך

 

רוצים להגיב?