לכל אדם יש שביל

לכל אדם יש שביל

ד"ר אורניה יפה ינאי היא מומחית בעלת שם עולמי והאורים ותומים בישראל בתחום פסיכולוגית הקריירה, כתבה את לכל אדם יש שביל, ספר שהוא רב מכר אייקוני, ובעצמה הקימה ביחד עם בעלה דב ינאי מספר עסקים מצליחים. היא פיתחה שיטה פורצת דרך לאבחון וטיפול תעסוקתי המקשרת בין תהליכים קליניים לעולמות העשייה והקריירה בדגש על הרקע המשפחתי, ולשמחתי זכיתי לעבוד איתה למשך מספר שנים בשלב מוקדם בקריירה האישית שלי, ללא ספק תקופה מעצבת.

בעידן של שינויי קריירות ומגמות תעסוקתיות, אורניה פורטת את המשמעויות של ללכת אחרי הייעוד שלך ומדוע זה הכרחי לגלות אותו, איזה סוגים של יזמים ישנם ומה המגמות בדור הצעיר והמבוגר. יש בראיון הרבה פנינים ואולי גם תרצו לחשוב איפה זה פוגש אתכם בעשייה שלכם.

 

בעולמות המקצועיים את כמובן מוכרת מאוד. מחוץ לתעשייה השם שלך קצת פחות מזוהה, אבל כשאני אומרת – זו שכתבה את הספר לכל אדם יש שביל מיד נופל האסימון "אה כן הספר הכתום, יש לי אותו.." עד כמה זה משנה לך?

אני שמחה שיש לי יצירה שהיא מעבר לזמן, הספר היה תמצית המהות המקצועית שלי, של העבודה שלי, הוא נמצא בחנויות כבר עשרים שנה ומספרים לי הרבה על ההשפעה שלו, אבל זו הצלחה שהיא גם מחסום, אני דורשת מעצמי שיהיה לי משהו חכם נוסף להגיד, זו כנראה הסיבה שהיה לי בלוק סופרים לגבי הספר שני אבל היום אני כבר כותבת אותו.

את עוסקת שנים רבות בפסיכולוגיה של התעסוקה, במה את רואה את ההבדלים המרכזיים בין עיסוק ביזמות ועצמאות לקריירה כשכירים?

יזמות היא קריירה, אין הבדל, אם כי יזמות זה משהו אישיותי יותר מאשר משהו ללמידה אבל כחלק מכורח המצוי זה משהו שהולך ומתחזק. יזמות זה אישיות, זה כמו מוסיקה, מוצרט זה אישיות וכישרון, יש יזמים שזה בדמם, זה ב DNA, אז היום יש יותר "יזמונים" ויזמות שנבנית מתוך המציאות, אנשים שמקימים את הנישה שלהם.

לפני הרבה שנים קראתי ספר שנקרא I am Co. שטען שכל אדם בעתיד יהיה קומפני, בעיני ספר פורץ דרך שלא עשה אימפקט אבל הרבה לפני זמנו הוא אמר שלכל אדם יהיה אתר, ספר, חברה, תוכנית טלווזיה משלו, וזה מאוד קרוב לזה היום.

 

אנחנו באמת רואים היום המון עסקים מבוססי מומחיות שבנויים על בנאדם אחד

היום אין שום מעצור של ניסיון, זה חדש לגמרי, זה לפעמים לרועץ שחסם הכניסה הוא נמוך. חלק מהם הם יזמים קטנים, מפתחים נישות, ככל שאנשים היום מגדירים את עצמם יותר, נוצרות נישות יותר מדוייקות. אז זה לא יזם צמרת אבל המחשבה היא "יש משהו שאני יודע לעשות ובוא נראה אם מישהו רוצה או צריך אותו". מורה שמלמד תלמידים פרטיים בבית הוא עצמאי, הוא לא יזם, יזם זה מישהו שבונה מערכת. בעבר לא היתה פרסונליזציה בקריירה כמו שלא היתה במוצרים, היום העולם עובר לזה בהרבה תחומים.

 

מדברים היום המון על מציאת יעוד, זו לא פריבילגיה?

היום זה הופך כבר לצורך קיומי, זה אפילו לא פסיכולוגיה, כדי להיות רלוונטי בעולם העבודה אצטרך להוציא מעצמי במה אני הכי נכון, מדוייק וטוב, לדעת מי אתה ומה אתה. אלה תהליכים שנחסכו מדורות קודמים והיום הם הכרח ולכן ככל שאדם יהיה יותר ער לגוונים שלו, וידייק את עצמו הוא ימצא יותר ייחודיות ובידול . לי למשל אין תשוקה להיות להיות בלוגרית למרות שיש לי הרבה מה להגיד. בלוגרית זה גם כישור וצורך קיומי של ביטוי. אני רוצה לעשות הבחנה בין מהות וזהות. זהות זה מצומצם יותר, מהות זה מי שאתה ולהכיר את המהות שלך זה כנראה העתיד.

ייעוד נשמעת מילה גדולה

ייעוד זה בסופו של דבר להגדיר מה אני עושה, באיזו איכות אני עושה את זה, עם מי אני עושה וכמה אני עושה, כלומר באיזה מינון אני עוסק בזה. זה תלוי במהי המידה שאתה רוצה להגיע למיצוי, עכשיו עוד אפשר להתחמק מזה אבל עוד 20 שנה כבר לא תהיה ברירה, אם לא תלך לפי ה calling שלך או תדע במה אתה הכי טוב, או תמצא את הג'וב שלך, אתה לא תשרוד.

זו מגמה מבורכת בעינייך?

לפני שלושים שנה כשדיברתי על ייעוד בהייטק זרקו עלי עגבניות. התימה היתה שאדם נולד לסבל, לעבוד 20 שעות ביממה תחת אורות הניאון. זה לא 'טוב' או 'לא טוב', זה חלק מתהליך דיוק שהעולם מדייק את עצמו, זה תהליך התפכחות בלתי נמנע, המשפחות השתנו, תפקיד ההורות השתנה, עוד לא יודעים לאן בדיוק זה יילך.

הרבה מהיזמים של היום הם אחרים, יש שני סוגים של יזמים – יזמים שמגיעים ממקום של חוסר וצורך לפצות, ויש יזמים שמגיעים ממקום של להתבטא וליצור. היכולת לדעת שבכלל יש לי משהו ייחודי ואני רוצה לבטא אותו, בדורות הקודמים זה היה חנוק, מודחק ומוכתם. במובנים מסויימים זה יותר קשה, זה שם כל אדם במקום של לדאוג לעצמו, אם אין אני לי מי לי. זה דורש לקחת יותר אחריות.

זה אופייני יותר לאוכלוסיות חזקות?

דווקא אוכלוסיות נמוכות 'יודעות את עצמן' לפעמים טוב יותר. לפני חמש עשרה שנה קיבלתי פרויקט ללוות קבוצה של 15 אלמנות אנאלפבתיות שמבחינתן זה היה עלבון לצאת לעבודה, הן היו עקרות בית גאות ולהיות ללא בעל שמפרנס נחשב אימה. לא קראתי לזה יזמות אבל עשיתי להן שאלות נטיות בסיסי וראינו במה כל אחת טובה בחיי היומיום שלה, נניח בישול – יש הבדל אם זה עוגות או הכנת סנדביצ'ים, או כביסה, או טיפול בפעוטות ו 85% מהן התחילו להרוויח כסף ממה שהן טובות בו. יש היום מחקרים שדווקא בזקנה אנשי צווארון כחול יותר מוצאים לעצמם עבודות נניח הנדימן, מאשר אנשים במעמד גבוה, שופטים ועו"ד וכדומה. אוכלוסיות נמוכות לא חושבות שמי שהם זה משהו מספיק חשוב, אוכלוסיות גבוהות לא חושבות שמה שאפשרי להן זה מספיק טוב, מחפשים משהו יותר מזה.

באיזה גיל אנשים ממציאים את עצמם מחדש?

היום אנשים באים לייעוץ גם בגיל 70 וגם בגיל 80 לקריירות מאוחרות, במילה זקנה יש גם את המילה קנה, מה שקנית בימי חייך. בגילאים האלה אתה יכול לעשות אינטגרציה של כל מה שלמדת. הם מתייעצים לא רק על מה אלא על החלקים האחרים, איך לממש, מה שדה הפעולה.

 

שזה כבר מתממשק עם ייעוץ עסקי

נכון, קריירה עוסקת יותר בזהות, למה, מה מפריע לך, מה הגורמים המעכבים, מה עוצר אותך מלדעת מה אתה רוצה.

 

ומה קורה בדורות הצעירים?

בדורות הצעירים יש היום עוד בעיה, אתגר אחר, הם שואלים – למה בכלל לעבוד? לא תמיד הם יודעים שזו השאלה אבל בעצם הם לא רוצים לעבוד. יש את הספר של טים פריס – 4 שעות בשבוע, יש כל מיני סגנונות שמדברים על העולם החדש, על זה שאתה יכול רוב הזמן בכלל לא לעבוד ולעסוק במשמעות דרך התנדבות, אבל עבודה זו נתינה וקבלה, לא התנדבות שם אתה חסין מביקורת, צריכים להגיד לך תודה ואתה יכול לעזוב ולא תלוי בהם.

 

זה תוצר של כלכלת השפע?

אני לא בטוחה, כלכלת השפע בהחלט הוסיפה לזה צבע אבל בעבר גם בקיבוצים וגם בצבא היתה בטלה סמויה וחצי סמויה שיכולת להיות חלק ממערכת ולא ממש לעבוד, היום כבר יש פחות הגנות ורואים שאתה לא עובד ולכן זה צף אז הוסיפו לזה אידיאולוגיה.

 

 

 

 

בעידן של החלפת 14 מקומות עבודה בממוצע במהלך מסלול הקריירה, מה יקרה למומחיות?

גם מומחיות היום זה דבר שמתפצל לתתי תחומים. פעם כדי להיות רופא היית צריך להצליח בלימודי רפואה, היום עם כל הטכנולוגיה זו כבר רמה נוספת של מומחיות, זו פירוטכניקה ולא לכולם זה מתאים.

לא יהיה אובדן של עומק?

עומק הוא בעומק של הבנאדם, לא משנה באיזה תחום. היום יש פחות קשר בין מה שלמדת לבין מה שתעשה, עומק בא גם מזה שלמדתי עוד תחומים משיקים, אנשי העתיד כל הזמן ילמדו. אתה לומד מיכולת הלמידה והסקרנות. אם למשל אנשים מעניינים אותך זה לא משנה אם למדת משפטים, כלכלה או מימון, יש קצת ניתוק של הקשר בין המסלול הבסיסי לבין המקצוע.

מקצוע – זה יותר פרופסיה שהפירוש שלה הוא "בעד עשייה" זה מאוד יפה, כלומר להיות מקצוען זה להיות בעד עשייה, ולא בהכרח מישהו שלמד הרבה תארים. פעם אם היית כשרוני אמרו לך שאת חייב ללמוד, "חבל, את כישרונית, לכי תלמדי משהו", היום המסלולים התקצרו והערוצים התקצרו. ואנחנו באמת רואים היום מעברים לא טריוויאליים, נניח יועץ ארגוני שעבר לנדל"ן.

וזה מגביר את כמות העסקים שנכשלים? למשל איך יודעים מה מזה הטבעת קריירה אישיותית ומה עיניינים עסקיים גרידא? יש בכלל הפרדה?

אם שמים בצד מודלים עסקיים חסרי היתכנות עסקית, אז בתחום של קריירה חוסר היתכנות זה אם אתה לא מבין בתחום שלך או שזה לא מתאים לך, בסופו של דבר מישהו שבאמת מחובר למשהו, לתחום עשייה, יחפש כל דרך לעשות את זה ולהצליח.

מבחינת סטטיסטיקה, היום יש כמות גדולה יותר של אנשים שמקימים עסקים, בגלל שאין מגבלות כל אחד חושב שהוא איש עסקים, אבל עסקים זה מקצוע, זה המון know how, ויש רמת סיכונים, ויש בדידות, זה ללמוד בו זמנית הרבה מאוד מיומנויות. אני חושבת שהדורות הבאים צריכים ללמוד הרבה יותר על כישלון מאשר על הצלחה, כי אתם יותר תנסו ותיכשלו ותצטרכו לקום יותר מהר.

הרבה אנשים לא רוצים להיות שכירים כי לא בא להם על המסגרת ושיגידו להם מה לעשות

בעיה עם סמכות ומסגרת לא עושה אותך יזם! אם אני בנאדם שרב עם סמכות זה עושה אותי מישהו שיש לו בעיה. לא תמיד אני יכול לעבוד לבד, יש לקוחות, יש רשויות, יש שותפויות ואז גם שם אני לא אסתדר, ולכן שם אני צריך להתפתח.

זה מזכיר לי שעשית פעם אבחנה סמנטית יפה בין עצמאי לשכיר

יזם הוא מישהו שאין לו אבא מעליו, הוא ההורה של העסק שלו, הוא מקים את מדינתו, הוא לבד, בעוד ששכיר הוא ילד של מישהו.

העולם עובד הרמוני במובן הזה, יישראל אמנם יוצאת דופן אבל אנשים ככלל יולדים פחות ילדים, הפכנו לחברה של אחים ואחיות, ההורים נותנים ערכים ולא היררכיה. זה אומר שילדים הם כבר לא הביטחון שלך בזקנה, צריך ללמוד לסמוך על עצמך ולהתייעץ. כל הנושא של להעזר ביועצים במינונים שיש היום הוא חדש, אנשים לפעמים מחזיקים 5-6 יועצים, ייעוץ עסקי, ייעוץ זוגי, ייעוץ סטיילינג, אדם מזין את עצמו.

וזה מביא אותי לשאול על מסלול הקריירה שלך ואיך הקמתם את מכון אדם?

מגיל צעיר התעניינתי באנתרופולוגיה ופולקלור, בצבא הייתי כתבת צבאית ומשם המשכתי לפסיכולוגיה. למדתי דוקטורט בפסיכולוגיה קלינית בלונדון וכשחזרתי בשנת 73 עבדתי עם הלומי קרב ובמקביל התחלתי לחקור את הקשר בין עבודה לאהבה, התחלתי לשאול למה כשאחד מהם נבלם, נבלם גם השני. פרויד מדבר על שלושה דברים שנבחרים מהבטן ולא מהראש – עבודה, אהבה וחברים, בחירה מהראש אין לה סיכוי.

אחרי כמה שנים בגיל 30 הציעו לי להיות פסיכולוגית ראשית אבל אמרתי שאני לא מוכנה לעבוד בשירות הציבורי, רציתי לבנות את היחסים איך שאני רוצה והבנתי שאני לא מספיק הבנאדם שיעשה שינוי במערכת מבפנים, הבנתי שגם אקדמיה לא מתאים לי והיה לי אומץ לוותר על זה וללכת עם בן זוג להרפתקה עסקית, זו בחירה קשה. חברנו למקום שנקרא המכון לפסיכולוגיה שימושית ועברתי שם תהליך למעשה של הסבה למשהו שלא היה התחום שלי, למדתי להסתכל על מה שאדם עושה בחיים כמו כתם דיו, כמו ההשלכה הכי משמעותית של חייו, כמובן במיוחד אם הוא עוסק במשהו שלא רוצה לעשות.

בעיני אנשים הם חכמים, האדם כן 'יודע את עצמו', זה מרגיז אנשים כשאני אומרת להם – אתה יודע. אנשים מרגישים לא יודעים ולפעמים לא רוצים לדעת שיודעים, כי אם אתה יודע אתה חייב לממש ולא קל לחיות עם הדיסוננס.

היה לכם חזון מוגדר?

כן, רצינו להיות המקום המוביל בארץ "בפיצוח", לדייק את המשאב האנושי, לעשות את ההתאמה של אדם – ארגון – תפקיד. בעברית עבודה זו עבדות, בזיעת אפיך תאכל לחם, והרגשתי שיש לי פה קריאה מקצועית.

זה תחום שמעורר גם הרבה אנטגוניזם

מבחנים הם הדרך הזולה והיעילה ביותר לעזור לאנשים וארגונים לעשות מאצ'ינג סביר. בזמנו בדקנו גם את רמת הפאשן הפנימית שזה היה חידוש. ככל שהארגון היה יותר ברור לעצמו כך גם היה לנו יותר קל לייצר המלצה מדוייקת יותר. יש דברים שלא הסכמתי לעשות, למשל מבחני סקר לילדים שהיו נהוגים בזמנו, חששתי מלקבוע הכוונה לא נכונה לילדים שמשפיעה על חייהם משמעותית.

אני אגב זוכרת שהגעתי להתראיין אצלך ממש מיד אחרי הצבא ולא קיבלת אותי או שאולי היו שיקולים אחרים, אבל חזרתי שוב אחרי שנתיים ואז כבר היה לי עם המכון רומן ארוך והתקדמות מאוד מהירה, עד כמה אנשים מבינים את זה? שחשוב לפעמים לנסות שוב?

אם מישהו מרגיש שמשהו הוא "שלו" מרגישים את זה. רואים את זה ביתר שאת אצל אמנים, שחקנים, זמרים, כאלה שהרבה פעמים לא מתקבלים. אם את בטוחה שזו הדרך את מנסה שוב ושוב. מצד שני, לפעמים מישהו מבחירה מחליט לא לעסוק בייעוד, נניח שכירה שעבדה בבנק ואמרה שהיא זקוקה למשהו קבוע שלא לוקח את הנשמה שלה, גם זה אבחון חשוב.

 

 

ובאמת הפכתם אותו למכון המוביל בישראל, מה התבלין?

יצא שהקמתי כמה עסקים, בכולם הייתי מעורבת, דב הוא היזם הסדרתי בינינו ויותר עניין אותו ניהול, זה נקרא "קורפונר" עסק של זוג, עסק משפחתי מסוג מסויים ולנו זה עבד. כשהמכון גדל, ובין השאר קיבלנו לעשות אבחונים עבור הצבא שזה היה הישג מדהים, הבנתי שזו פחות המומחיות שלי וזה פחות משך אותי, הבנו שאנחנו יותר קאמריים, יותר אנשים של בוטיק, של הפרט, ובמשך כמה שנים הכנו את העסק למכירה.

בכל זאת זה היה מעין מפעל חיים, לא היה קשה למכור?

הקדמנו את התקופה, אבל אנחנו נאמנים לעצמינו, לא דבקים במה שלא וזה כבר לא התאים לנו, ברמה משפחתית הילדים לא היו שם, הם היו נכנסים אבל הבנתי שזה לא היה ה calling שלהם ולא מצאתי לנכון לשלב אותם בחליפה לא להם. לשמחתי היום אני מעורבת עם הבת שלי במרכז ייעוץ קריירה לכל אדם יש שביל וגם עם הילדים האחרים יש ממשקים מקצועיים.

אחת ההתמחויות שלך היא בעסקים משפחתיים, תובנות על זה לסיום?

אני רואה הקבלה בין המדינה שהיא בת 70 לתהליכים שקורים בעסקים משפחתיים. בדור הראשון צריך תעוזה, חושים ליזמות, בדור השני צריך לבנות את התשתיות בצורה יותר מסודרת ובדור השלישי צריך לבנות את הבסיס לטווח ארוך. ואם מדלגים על דברים כמו על תקשורת בין בני המשפחה, כמו שיש לנו בעיית תקשורת בין פלגים שונים בעם, אז כל העסק הוא בירידה. כדי לצלוח את זה צריך עבודת צוות, קבלת השונה, והקשבה. אם לא מטפלים בערכים ויוצרים חוקה יהיה קשה יותר להבטיח את הטווח הארוך.

Take away

1.בעתיד כל אחד יהיה חייב לגלות את הייעוד שלו כדי לשרוד ולשגשג בעולם התעסוקה, זו לא תהיה פריבילגיה

2. אם יש לך בעיה עם סמכות זו לא סיבה מספקת להפסיק להיות שכיר כי גם עצמאים נדרשים למיומנויות דומות, צריך לטפל בזה

3. אם תפקיד כלשהו הוא בנשמתך פשוט להמשיך לנסות, ובכלל, אנחנו בעידן שיותר מאי פעם צריך לדעת להתאושש מכשלונות כי הם מובנים בתוך עולם התעסוקה

רוצים להגיב?